ברכות מרגשות לניחומים

בשנים שעבדנו יחד דיבר עליכם בלי הפסקה — על הבן שסיים קורס, על הנכדה שהתחילה בית ספר, על ארוחות שישי אצלכם. אתם הייתם הדבר שהוא הכי התגאה בו, ואת זה לא לוקחים מכם עכשיו. לא נפגשנו מעולם ואולי גם לא ניפגש, אבל אם תרצו לשמוע עוד עליו — אסע אליכם בכל יום שתבחרו.

כל מי שהכיר אותו יצא ממנו עם משהו — עצה, טרמפ, מילה טובה ברגע הנכון. זה לא נעלם עכשיו, זה פשוט עבר אליכם. אנחנו איתכם.

השבעה תיגמר, כולם יחזרו לשגרה, ואז דווקא יהיה הכי קשה. אנחנו לא הולכים לשום מקום — תתקשרו גם בעוד חודש, גם בשתיים בלילה.

אמא שלך הייתה מכניסה אותי הביתה גם כשבאתי בלי להודיע, ותמיד דאגה שלא אצא משם רעב. ככה אני רוצה לזכור אותה, ואת זה רציתי לכתוב לך.

סבתא שלך החזיקה משפחה שלמה על הכתפיים ולא ביקשה על זה תודה אף פעם. היה צריך להגיד לה את זה בפנים, ועכשיו נשאר להגיד לך.

מאז ההלוויה זה נופל עליך בדברים הקטנים — הקפה של הבוקר לשניים, הכיסא הריק מול הטלוויזיה. אני לא אתקן את זה, אבל אבוא לשבת איתך בבקרים האלה.

היום שנה ל, ולא שכחתי. אם מדליקים אצלכם נר הערב, תשלחו לי שעה ואגיע.

יצא למילואים בלי לשאול אם זה מסתדר לו, כמו שעשה כל דבר אחר. בפלוגה מדברים עליו כל יום, גם עכשיו כשהחדשות עברו הלאה.

בשנתיים האחרונות עשיתם בשביל דברים שאף אחד מבחוץ לא ראה — הלילות, בתי החולים, הטפסים. גם השנתיים האלה נגמרו עכשיו, ומותר לכם להתאבל גם עליהן.

בחרתי לכתוב את זה על נייר ולא בטלפון, כי בעוד חודשיים אף אחד לא יגלול אחורה בוואטסאפ. את הכרתי שנים, ומה שנשאר לי ממנה זה שהיא אף פעם לא עשתה עניין מכלום, גם כשהייתה לה כל הזכות שבעולם. הדף הזה נשאר אצלכם, בשביל הימים שבהם תרצו לקרוא שוב שמישהו זכר. אין לי בקשה ואין לי ציפייה, פשוט שיהיה כתוב איפשהו שהיא הייתה חשובה גם לאנשים שלא הספיקו לשבת אצלכם בשבעה.