ציטוטים על משפחה

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

כל המלמד את בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו לימדה לו, ולבנו, ולבן בנו, עד סוף כל הדורות.

כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו; אך כל משפחה אומללה, אומללה היא בדרכה שלה.

כשהילד קטן — תחזיק לו את היד. כשיגדל — תחזיק לו את הלב.

דם סמיך ממים, אבל לפעמים גם המים יודעים להרגיש כמו בית.

בית זה לא הקירות. בית זה מי שמחכה לך מאחוריהם.

אצלנו אהבה לא אומרים. אצלנו שואלים אם אכלת, ומחממים את האוכל בלי לשאול.

אבא שלי לא ידע להגיד 'אני אוהב אותך', אז הוא תיקן לי את הבלמים באוטו כל פעם מחדש. הבנתי לבד.

משפחה זה המקום היחיד שבו אפשר לריב בצהריים ולשבת לאותו שולחן בערב, כאילו כלום.

סבתא מתה לפני שבע שנים, ואני עדיין מערבב את הקפה בכפית שלה. ככה ממשיכים אנשים אחרי שהם הולכים.

לא בחרנו אחד את השני, ובכל זאת נשארנו. אולי זה בדיוק מה שמחזיק.

ילדים לא זוכרים מה קנית להם. הם זוכרים מי ישב לידם כשהיה חושך.

כבד את אביך ואת אמך — לא כי הם מושלמים, אלא כי הם היו שם כשעוד לא היית מי שאתה.

אמא שלי מודדת געגוע לפי כמות המנות שהיא מכינה לשישי. אני מודד לפי כמה נשארו.

משפחה נמדדת ביום שאחרי הריב, לא ביום החג.

יש שיחות שהמשפחה שלי מנהלת שלושים שנה בלי לומר אותן אף פעם.

אח זה מישהו שיודע בדיוק איפה כואב, ורוב הזמן בוחר לא ללחוץ.

ילדים לומדים מהאופן שבו אתה מדבר עם ההורים שלך בטלפון, לא ממה שאתה מסביר להם על כבוד.

אחרי שסבא נפטר גילינו שהוא שמר כל מכתב. שום דבר במגירה הזאת לא היה חשוב, והכול היה.

יום אחד אתה מלווה את אבא שלך לרופא, ולא הפוך. אף אחד לא מודיע לך שהתאריך הזה הגיע.

אצלנו הוויכוח על פוליטיקה הוא הדרך שנשארה לדבר בקול רם ולהישאר ליד אותו שולחן.

משפחה זה לסחוב יחד סיפור אחד ולזכור אותו בארבע גרסאות.

ההורים שלי לא הסבירו לי מה זו נאמנות. הם פשוט נסעו שלוש שעות כל פעם שהייתי חולה.

כשעברתי דירה בפעם השלישית הבנתי שאבא לא בא לעזור לסחוב. הוא בא לראות שיש לי מזרן.

מה שמעביר משפחה משבר זו לא אהבה גדולה. אלה הרגלים קטנים שממשיכים לעבוד כשאף אחד לא מרגיש כלום.

אני מדבר בדיוק כמו אמא שלי כשאני עייף. שנים ניסיתי שלא, ובסוף ויתרתי בשמחה.

בכל משפחה יש אחד שמארגן הכול ומתלונן, ואחד שלא מארגן כלום ומתגעגע יותר.

סבתא שלי לא ידעה לקרוא עברית ולימדה אותי מה זה כבוד, בלי מילה אחת על הנושא.

בית טוב הוא כזה שאפשר להיכנס אליו בשקט ולצאת ממנו בלי הסבר.

ילד סולח כמעט על הכול, חוץ מהורה שלא מסוגל להגיד "טעיתי" בקול רגיל.

משפחה זה הדבר היחיד שנשאר פתוח גם בשתיים בלילה.

לקח לי עשרים שנה להבין שאבא שלי היה מפוחד, לא כועס.

עברנו דירה שבע פעמים, ובכל פעם ארזנו את אותה מפה משובצת. היא לא יפה. היא פשוט הבית.

אחרי גיל שלושים מפסיקים לריב עם ההורים על מי צודק ומתחילים לריב על כמה זמן נשאר.

שאלתי את הבת שלי מה היא הכי אוהבת אצלנו. היא אמרה: הנסיעה לחוג ביום שלישי. שלושים דקות ברכב.

יש משפחות שמדברות הרבה ולא אומרות כלום, ויש כאלה שאומרות הכול בשאלה אחת על תרופה.

אמא שלי סופרת אנשים לפי כיסאות. אם קנתה עוד כיסא, סימן שהתקבלת.

אחות גדולה זו מישהי שראתה אותך לפני שהיית מגובש, ולא משתמשת בזה נגדך.

מסבתי לא קיבלתי מתכון. קיבלתי יד שיודעת למדוד מלח בלי כפית.

בכל משפחה יש נושא אחד שכולם עוקפים כמו בור בכביש, וכולם יודעים בדיוק איפה הוא.

"משפחה זו משפחה", אומרים. גם זה נכון, וגם יש אנשים שנעלמו. שתי האמיתות חיות אצלנו באותו סלון.

החום אצלנו לא נראה כמו חיבוקים. הוא נראה כמו מישהו שקם בחמש כדי לקחת אותך לשדה התעופה.

מרגע שנולד ילד, אתה מפסיק להיות הדור שנשמרים עליו ומתחיל להיות זה ששומר.

ההורים שלי רבו הרבה. גם נשארו. שנים לקח לי להבין שאלה שני דברים נפרדים.

לפעמים סליחה במשפחה היא לא שיחה. היא פשוט לחזור להתקשר בימי שלישי.

ילד לא מבקש שתסבירי לו. הוא מבקש שתשבי איתו את רבע השעה שהכי לא נוח לך בה.

אחרי הלוויה כולם מתפזרים, והמשפחה מתגלה רק בחודש השלישי, לפי מי עדיין מתקשר.

כמעט בכל שולחן שבת יש כיסא שאף אחד לא מדבר עליו וכולם מזיזים סביבו.

משפחה זה מקום שבו מותר להיות בגרסה הכי פחות מעניינת שלך.

ההערה של אמא שלי על המשקל שלי הייתה דאגה שיצאה עקום. לקח לי חמש עשרה שנה לתרגם אותה.

את הפחדים של ההורים יורשים ראשונים. הערכים לוקחים עוד כמה שנים.

אני זוכר את סבא בעיקר לפי ריח הנעליים שצחצח כל יום שישי בצהריים.

בית זה איפה שאתה יודע באיזו מגירה נמצאים הפלסטרים.

מה שמחזיק שני אנשים בשנה העשרים זה לא רגש. זו החלטה שחזרו עליה, בלי טקס.

הרבה משפחות נשברו על כסף שאפשר היה לחלק בחמש דקות ובלי גאווה.

כשההורים מזדקנים השיחות נעשות קצרות ותכופות יותר. שלוש דקות פעמיים ביום, ובזה מסתכם הכול.

יש רגע בילדות שבו אתה מבין שההורים שלך לא יודעים הכול. הבית לא נופל. הוא רק נעשה אמיתי.

אחיין הוא הזדמנות שנייה להיות סבלני.

בילדות שנאתי שאבא בודק לי שיעורים. היום אני בודק לבת שלי, ומדבר בדיוק בקול שלו.

משפחה טובה לא חוסכת ממך את הכאב. היא רק דואגת שלא תעבור אותו לבד בחדר.

אצלנו מתנצלים דרך אוכל. זה עובד, אבל כדאי ללמוד גם את המילים.

רוב הסודות המשפחתיים לא נועדו להסתיר משהו רע. הם נועדו להגן על מישהו שכבר איננו.

כשאמא שלי שואלת "מה נשמע" פעמיים באותה שיחה, קרה משהו.

ילדים מעתיקים לא את מה שאמרת, אלא את מה שעשית בחמש דקות שלא ידעת שמסתכלים.

אין דבר שמחבר משפחה כמו שנאה משותפת לטיול מאורגן.

משפחה זה ההסכם היחיד שחתמנו עליו בלי לקרוא, ואת רובו לא היינו משנים.

כשהאחים שלי ואני נפגשים אנחנו חוזרים תוך שעה לגילאים שהיינו בהם. גם זה סוג של בית.

החוב הגדול שלי הוא לאישה שקמה בארבע לפנות בוקר לגהץ מדים, ומעולם לא אמרה על זה מילה.

ההורים שלי לא סיפרו לנו על הקשיים. היום אני מבין שהשקט הזה עלה להם ביוקר.

הבן שלי בן שש עשרה ומדבר איתי שלוש מילים ביום. אני שומר את השלוש.

לפעמים אהבה במשפחה נראית כמו מישהו שממשיך להזמין אותך גם אחרי שסירבת שלוש פעמים.

בערב שישי אצלנו כולם מדברים יחד. זר היה חושב שרבים. אנחנו קוראים לזה ארוחה.

מהבית של סבתא לא נשארו רהיטים. נשאר שאני עדיין מיישר מפית לפני שאני מתיישב.

לגדל ילד זה להשקיע עשרים שנה בלהכין מישהו לעזוב אותך, ולשמוח כשזה מצליח.

לא כל בית בטוח. יש אנשים שהאומץ שלהם היה לצאת ולבנות שולחן חדש.

אבא שלי החזיק שלוש עבודות ולא סיפר. גיליתי מתלוש משכורת שנפל לו מהתיק בשנת 1998.

מריבה במשפחה נגמרת כשמישהו אחד מוותר על הצדק כדי לשמור על השבת הבאה.

יש משפטים שאמרתי לילדים שלי וזיהיתי מיד. אלה היו המשפטים של אבא, שנכנסו בלי רשות.

הרבה זמן חשבתי שההורים שלי לא הבינו אותי. אולי הם פשוט היו עסוקים בלשרוד את החודש.

כשמשפחה מתפרקת, הילדים לא זוכרים את הסיבה. הם זוכרים מי דיבר עליהם רע בטלפון.

סבתא שלי אמרה בכניסה תמיד את אותו משפט: "תשב, תשב". עד היום אני מתיישב מהר מדי בבתים של אחרים.

אין דבר שמלמד ענווה כמו לגלות שהילד שלך רואה אותך בדיוק כמו שאתה, בלי הנחות.

הילדים שלי לא הכירו את סבא. הם מכירים ארבעה סיפורים עליו, ומספרים אותם כאילו היו שם.

בכל משפחה מישהו מחזיק את הזיכרון. כשהוא הולך נשארים עם תמונות בלי שמות.

כשהתחתנתי קיבלתי גם שולחן שלם עם חוקים שאף אחד לא כתב בשום מקום.

מרחק לא מנתק משפחה. שלושה חודשים בלי טלפון כן.

אצל ההורים שלי אין "ביי". יש "תיסע לאט", ואז שתיקה עד שסוגרים.

לפעמים המשפחה הטובה ביותר שלך היא אלה שנשארו איתך אחרי שהראשונה לא ידעה איך.

אמא שלי לא זוכרת שמות של חברים שלי, אבל זוכרת מי היה נחמד אליי בכיתה ג'.

יום אחד הילדים יגורו רחוק, ומה שיישאר זה איך הרגישו איתך בסלון, בערב רגיל של יום שני.