ברכות לצבא מהלב

עברתי אתמול על הזימון שלך שוב ושוב, כאילו יש שם משהו שהחמצתי. אין. הכל ארוז, הכל מסודר, ורק אני עוד לא מוכנה. מחר אתה יוצא, ואני אשאר לעמוד בדלת עוד קצת אחרי שתיעלם בסיבוב.

יש לך היום מאה הודעות כאלה, אז שלי תהיה קצרה: אתה לא לבד שם אף רגע. ואם באיזה לילה תיתקע בטרמפיאדה ואף אחד לא עוצר — תתקשר אליי. אני בא לאסוף, ובלי לספר לאף אחד.

מהבית, בלי נאומים: שיהיו לך מפקדים הוגנים וכמה שיותר שבתות בבית. את השאר אתה כבר תסדר לבד.

אח שלי מתגייס! תשמור על עצמך שם, ואני שומר לך על החדר (טוב, על מה שנשאר ממנו). גאה בך אחי.

בהצלחה בגיוס. תשמור על עצמך, תעזור לחבר'ה לידך, והזמן יעבור מהר יותר משנדמה לך עכשיו.

בהצלחה בצבא. קח מלא גרביים, אל תתלונן על האוכל יותר מדי, ותתקשר לאמא. זהו, זה כל הסודות.

בהצלחה בגיוס. יהיה קשה ויהיה מלא רגעים גדולים, לפעמים באותו יום. אנחנו מחכים לך בכל שישי עם אוכל חם. גאים בך.

לקחת לי את המטען, את הקפוצ'ון ואת השמיכה הטובה, והפעם אני לא אומרת מילה. רק תעשי לי טובה אחת: בכל פעם שיש קליטה בבסיס, תשלחי לי סימן חיים, גם אם זו רק נקודה.

בזמני בנות לא הגיעו לתפקידים כאלה בצבא, ואני לא בטוחה שהיה לי אומץ כזה בגיל הזה. אז תסלחי לי שאני שואלת יותר מדי שאלות בכל טלפון — אני פשוט רוצה לשמוע הכל, מההתחלה ועד הסוף.

אני יודע שאת דואגת מזה שנתרחק יותר מאשר מהטירונות עצמה. אז תרשמי לפנייך: אני פה בשבועות שאת נעלמת, אני פה בשבתות שאת נשארת בבסיס, ואני פה גם בשיחות של שתי דקות שאין לך בהן כוח לדבר.

שש בבוקר ואתה כבר בדרך לבקו״ם. לא עצמתי עין. תכתוב כשאפשר.

ההסעה שלך יצאה ואני עוד עומדת במטבח עם הקפה שלך. תתקשרי כשנותנים.

נכנסת הביתה בפעם הראשונה כחייל, ואנחנו לא שואלים כלום עד מחר. קודם תישן כמה שבא לך, אחר כך תאכל, ואם תרצה לספר — נשמע הכל, ואם לא — גם טוב. שלושה שבועות חיכינו לך בשקט.

תזרקי את המדים ליד המכונה, אני אטפל בהם. עכשיו מקלחת ארוכה בלי שאף אחת דופקת בדלת, ואחר כך מיטה אמיתית. את כל השאר נעשה מחר, אין לאן למהר.

שמע, אני כבר חודש בפנים ואני אגיד לך את מה שאף אחד לא טרח להגיד לי: השבוע הראשון מרגיש כמו שנה, ואז זה נהיה שגרה ופתאום אתה בסדר. תכתוב לי בכל שעה שבא לך, גם בשלוש לפנות בוקר — יש לי תורנות מטבח ואני ממילא ער.

מחר את מקבלת כומתה שאף אחד לא נתן לך במתנה, ואת המסע הזה של הלילה תזכרי בעוד עשרים שנה. אני אעמוד שם עם כל ההורים ואצלם אותך רע, כרגיל. תסלחי לי מראש.

אין לך משפחה בארץ, אז יש לך אותנו: המפתח מתחת לעציץ, מכונת הכביסה שלך מתי שבא לך, והמיטה בחדר הקטן פנויה בכל סוף שבוע שמשחררים אותך. בלי להודיע מראש ובלי להביא כלום.

עזבת מדינה שלמה כדי לעשות את זה, ורוב האנשים שתפגשי מחר בכלל לא יבינו כמה זה מטורף. אז אני אגיד לך: זה מטורף, ואת בחרת בזה לבד. וכשהעברית תיגמר לך באמצע משפט מול המפקדת, פשוט תגידי את זה באנגלית.

אני לא הולכת להגיד לך שהכל יהיה בסדר ושזה כמו פעם, כי אנחנו שנינו קוראים את אותן חדשות. אני כן אגיד לך שאני מפחדת ושאני גאה, ושהשניים האלה גרים אצלי יחד מאז שהגיע הצו. תדבר איתי גם כשאסור לך לספר כלום. מספיק לי לשמוע שאתה שם.

ברור לי שזה לא מה שרצית, ושכל השנה האחרונה הלכה על הגיבוש הזה. מותר לך להיות מאוכזב שבוע שלם, זה בסדר גמור. רק אל תיתן לאף אחד לשכנע אותך שהתפקיד שקיבלת מחר קובע מי אתה — כמעט אף אחד לא נשאר במקום שהתחיל בו.

הורידו לך פרופיל בגלל משהו שאת בכלל לא מרגישה, ועכשיו את צריכה להסביר את זה לכל מי ששואל. אז אל תסבירי. את מתגייסת מחר כמו כולן, ומה שכתוב שם בטופס לא מעניין אף אחד חוץ מהמחשב של המיון.

אבא, מעמידים אותנו בשורה כבר שעה וחצי ואף אחד לא אומר לאן, אז יש זמן להגיד תודה: על הנסיעה הבוקר, ועל זה שלא אמרת כלום כל הדרך — ככה בדיוק היה צריך. נתראה כשיוציאו אותנו הביתה.